הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, הידוע כ"סנגורן של ישראל", הקדיש בכל שנה שעות ארוכות בערב יום הכיפורים לקבלת הקהל הגדול, שבא להזכיר את שמו לברכה לקראת יום הדין.
שנה אחת הודיע השמש בשם הצדיק, שבאופן חריג בשנה זו, יש לצרף רובל אחד עבור כל שם שמזכירים לברכה. רובל, באותה תקופה היה מטבע בעל ערך גדול.
בין הבאים הייתה גם אישה אלמנה, שבאה עם בנה הקטן. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את הפתק שלה בצירוף רובל אחד. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב אתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".
"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת מן החדר.
השעון התקדם לקראת היום הקדוש, כל הקהל כבר התפזר לביתו, אך הצדיק עדיין ישב והמתין בחדרו…
לפתע התדפקה האלמנה שוב על דלתו של הצדיק, מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה. היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותיי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".
נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. ואז פנה אל האישה ואמר "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".
עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם- כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש – אין לשנות".
זעקה האלמנה בבכי ואמרה: "רבי! אם אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני ! רשום אותו, את ילדי הקטן ! שיזכה הוא לחיים טובים !".
בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב"ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".
כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת 'כל-נדרי', היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם: "ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה – אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך שיש לך אתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה"…
✿
בדברי הפרידה של יעקב אבינו מיוסף הצדיק. הוא מגלה לו לראשונה את מעלתה המיוחדת של אמו – רחל. רחל היתה עקרת הבית בכל מהותה, אולם הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במקום קבורתה.
האבות והאימהות נקברו, כידוע, במערת המכפלה שבחברון, חוץ מאחת ומיוחדת – רחל אמנו.
בהשקפה ראשונה נראה שהסיבה לכך היא טכנית בלבד, כמובן מפשטות דברי יעקב: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם", אבל ביננו, כולנו יודעים ש"בית לחם" אינה רחוקה מחברון ומערת המכפלה, מדוע באמת לא עשה יעקב מאמץ לקבור אותה במערת המכפלה ?
מסתבר שיש משהו אחר לחלוטין. בסיפור זה מתגלה לנו סודה של "האם היהודייה".
✿
רחל – סמל של אמא יהודייה, מה יש בסמל הזה ?
התמסרות מוחלטת לבניה גם במחיר של וויתור ממשי על עצמה !
אם רחל אמנו הייתה מחפשת שלימות אישית, בוודאי שהיה יעקב אבינו מתאמץ להביאה למערת המכפלה, שם היא הייתה יכולה להיות ב"חממה הרוחנית" של אבות האומה, אולם הסיבה שהיא נקברה דווקא בדרך אפרת, הוא כדי שתוכל לסייע לבניה בעתיד.
איך, מתי ולמי עזרה רחל אמנו בכך שנקברה בדרך ?
מספר המדרש שמדובר ב"בניה" שיהיו כ 1000 שנה ! אחרי פטירתה. בעת שנְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים של מלך בבל לקח את בני ישראל לגלות, אחרי חורבן בית המקדש הראשון, הם עברו בדרכם ליד קבר רחל. באותה שעה התחננה רחל לבורא העולם על גאולתם וחזרתם לארצם.
המאורע מתואר גם בספר ירמיהו, וכך אומר הנביא: "רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ… כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה… וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".
דהיינו:
רחל מוכנה להישאר לבדה קבורה על אם הדרך במשך אלפי שנים, רק כדי לעזור פעם אחת לבני ישראל בעת לכתם לגלות
וויתור מוחלט על הטובה האישית למען הילדים זו התנהגות טבעית אצל כל אם בישראל, לעשות הכל למען צאצאיה. זוהי, למעשה, מעלתן המיוחדת של נשות ישראל, שעליהן עומד הבית היהודי.
זהו גם אחד ההבדלים הבולטים בין גברים לנשים.
אצל גבר, מכיוון שהוא עוסק בהשגת שלמותו האישית, יכול להתפתח רגש של שביעות רצון עצמית, ועד להרגשת גאווה. אולם אצל אישה, שמבטאת את מסירות-הנפש, מאירה הנשמה היהודית הפנימית בלי שום מחיצות של ישות עצמית וגאווה.
זוהי גם הסיבה כי ההשתייכות לעם-ישראל לא נקבעת על-פי האב, אלא על-פי האם. שכן המהות היהודית היא תולדה מעצם הנשמה, שהיא מאירה בגלוי דווקא אצל האישה.
ברצף של ההיסטוריה מוכרת מסירות נפשן כפשוטו של אימהות יהודיות. אולי זו איננה באה לידי ביטוי רק במסירת החיים ממש, "הרובר יהיה עבור בני ולא עבורי". זה בא לידי ביטוי בכל תחום מתחומי החיים.
אצל רחל אימנו מסירות נפשה היא שהביאה את ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם."
שבת שלום
הרב ברוך וילהלם, בית חב"ד נהריה
